תאריך: יום רביעי 7/3/2007

 מקום: הקונגרס האמריקאי

עיר: וושינגטון

מדינה: ארצות הברית

הנאום ההיסטורי של הוד מלכותו המלך עבדאללה השני בפני הקונגרס האמריקאי במהלך המושב המשותף של בית הנבחרים והסנאט.

בשם האל הרחמן והרחום,

גברתי יושבת ראש בית הנבחרים,

כבוד סגן הנשיא,

רבותי הנכבדים חברי הסנאט והקונגרס,

ידידיי

אני מודה לכם על קבלת הפנים החמה, ולכבוד הוא לי לעמוד - כפי שעשה אבי בעבר - בפני המוסד ההיסטורי הזה, כדי להביע לכם תודות בשם כל הירדנים.

ירדן וארצות הברית קשורות ביחסי ידידות ארוכת ימים.  לכבוד הוא לי להיות כאן בשנה שבה הקונגרס מקבל בברכה את בחירתה של היושבת ראש הראשונה שלו, ואת בחירתו של חבר הפרלמנט האמריקאי- מוסלמי הראשון לשורותיו. דבר זה מהווה מסר חזק לעולם אודות אמריקה, שאותה אני מכיר היטב - אמריקה, המקום אשר מכבד את הפרט, המקום אשר בו מתוגמלת עבודה רצינית ושקידה....המקום שבו מוקירים הישגים.

אמריקה, שאותה אני מכיר היטב, מאמינה בכך שהאפשרויות והצדק שייכים לכולם.

למדתי גם, בתקופה אותה ביליתי על ספסל הלימודים במדינת מסצ'וסטס, דבר מה על המידות הטובות של ניו אינגלנד. לא היה קיים שם חוק האוסר להרבות בדיבור... אבל הכלל הנהוג שם קבע ש"אל תדבר אלא אם מילותיך שוות יותר משתיקה."  והיום עלי לדבר, אינני יכול לשמור על שתיקה.

עלי לדבר על נושא חשוב לעמכם ולעמי. עלי לדבר על השלום במזרח-התיכון, ועלי לדבר על שלום שיבוא במקומם של הפילוג, המלחמה, והסכסוך אשר הביא אסונות על האזור ועל העולם.

אותו נושא בדיוק הביא את אבי המלך אלחוסיין לכאן בשנת 1994. הוא דיבר, כשראש ממשלת ישראל יצחק רבין לצידו, על חזון חדש למזרח- התיכון.  המעשים האמיצים של שניהם למען השלום זכו לתמיכה מצד מנהיגי שתי המפלגות שלכם.  שררה תקווה עצומה לכך ששמש של עידן חדש תפציע, שהאנשים יתאחדו, ותקווה שיושג פתרון סופי ומלא לכל הבעיות.

היום, לאחר שלוש עשרה שנים, המלאכה לא הושלמה.   כולנו נמשיך להיות נתונים לסכנה כל עוד לא נשלים את המלאכה. כולנו נתונים לסכנה שנהפך לקורבנות של אלימות נוספת, שנובעת מאידיאולוגיות של טרור ושנאה.

על כן, חובתנו הגדולה והדוחקת ביותר היא למנוע את הסכנות הללו המאיימות על אזורנו,על מדינתכם, ועל העולם כולו. הבחירה היא בידינו: עולם פתוח מלא בתקווה, קידמה וצדק לכל, או עולם סגור, שעמיו מפולגים, שהפחד שורר בו, ושהחלומות בו לא מתגשמים. אין דבר שמשפיע יותר על בחירה זו מאשר עתיד השלום במזרח-התיכון.

הגעתי לכאן ברגע נדיר, ואפילו היסטורי, שעולה בו אפשרות קיומו של רצון בין-לאומי חדש לשים קץ לאסון הזה.

אני סבור שעל אמריקה, עם הערכים הנצחיים שלה, האחריות המוסרית שלה, ועוצמתה,  שאין שני לה, למלא את התפקיד המרכזי בנושא הזה.

יאמר מי שיאמר שהשלום קשה להשגה, ואפשר להשלים עם המצב הקיים.

אך פעולות ההרג האלימות, ידידיי, הן חלק מהמצב הקיים. הפלסטינים והישראלים הם לא הקורבנות היחידים. ראינו כבר איך האלימות גורמת להרס בלבנון בקיץ שעבר. אנשים ברחבי העולם היו ועודם קורבנות של הטרוריסטים והגורמים הקיצוניים, שמנצלים את עוולות הסכסוך הזה, כדי לתת לגיטימיות למעשי האלימות ולעודדם. אמריקאים, ירדנים, ואחרים אכן סבלו מהתקפות הטרור, והיו כאלה שניצלו. באולם זה נמצאים נציגים של משפחות אמריקאיות וירדניות שאיבדו את יקיריהן. אלפי אנשים כבר שילמו את המחיר הכבר ביותר...כשאיבדו את חייהם.  מלבדם קיימים אלפים שממשיכים עדיין לשלם את המחיר הנורא, כיוון שיקיריהם לא ישובו עוד לעולם. על כן, השאלה היא כאן: האם נניח לחייהם של אלפים להיגזל לשווא? והאם ייתכן שנסכים לאבד מחר גם את זכות האדם  המקודשת ביותר? הזכות לחיות.

הסטאטוס קוו הנוכחי גם גורר את האזור והעולם אל סכנה עצומה. ככל שנחלש האמון בתהליך השלום, הולך וגובר קצב המשברים, ואיתם סכנת  ההרס והחורבן.  הדוקטרינות הצבאיות וכלי הנשק המתפתחים טומנים בחובם סכנות חדשות. כך גם בכל הנוגע להתרבות השחקנים החיצוניים,  שהופכים להיות מעורבים, במטרה לממש את האג'נדות האסטרטגיות שלהם, ובכך מולידים סכנות חדשות, שבאות ליידי ביטוי ביצירת משברים והתפשטותם.

אותן קבוצות מנסות אף להגביר את הפילוג: דת כנגד דת, מדינה כנגד מדינה , וחברה כנגד חברה . על כן, כל הידרדרות נוספת במצב תהווה סכנה לעתיד המתינות והדו-קיום.....באזור ומעבר לו. והשאלה היא שוב : האם איבדנו כולנו את הרצון לחיות ביחד בשלום, ולקבוע נקודות הכוח ונקודות המחלוקת בינינו?  יאמר מי שיאמר שקיימים גם אתגרים דוחקים אחרים.  הכיצד יתכן קיומו של עניין דוחק יותר מתיקון מצבו של העולם, כך שכל העמים, לא רק חלק מהם, ייהנו מהאפשרות לחיות בשלום ?  זאת לא רק חובה מוסרית שעלינו למלאה, זה אף עניין בסיסי ביחס לעתידו של העולם, כיוון שהמשברים האלימים ארוכי הטווח הם אויבי השגשוג והקידמה בעולם.

אי אפשר להתכחש לעובדה שהעידן שבו אנו נמצאים עומד בפני בעיות מכריעות. יודע אני שקיימת כאן דאגה רבה ביחס לסכסוך בעירק, וכך גם המצב באזורנו.  על הקהילייה הבין-לאומית במלואה לקבל החלטות יסודיות ומרכזיות לגבי מסלול ההתקדמות והדרך שתבטיח את בטחונה של עירק ,אחדותה, ועתידה.  אך אל לנו להתעלם מהגישה האמיתית והיסודית שקובעת שמקור הפלגנות האזורית, מקור השנאה והתסכול באזור,הם מעבר לכך. מקור הבעיה הוא ההתכחשות לצדק ושלום בפלסטין.

יש האומרים שזה לא ענייננו. אך הקונגרס הזה מבין שבמאה העשרים ואחת לא קיימים משקיפים מהצד, וגם לא סקרנים שמסתפקים בצפייה, ואין מי שלא נפגע מהמחלוקות והשנאה ששוררות בעולמנו.

יהיה גם מי שיאמר שזאת לא הבעיה המרכזית במזרח התיכון. הנני כאן היום איתכם כידיד, לומר לכם שזאת אכן כן הבעיה המרכזית.

והבעיה הזאת, עלולה לגרום לתוצאות חמורות ביותר לא רק לאזור שלנו, אלא אף לעולם כולו.

ביטחונן של כל המדינות, ויציבותה של הכלכלה העולמית שלנו מושפעים באופן ישיר מהסכסוך במזרח התיכון. מעבר לאוקיינוסים, הסכסוך הזה כבר הביא לנתק בין חברות שאמורות היו להיות קשורות זו לזו ביחסי ידידות.

אני נפגש עם מוסלמים שגרים מרחק של אלפי מיילים מאתנו, ולמרות זאת, חשים פגועים באופן אישי ועמוק מהסבל שנגרם לעם הפלסטיני. הם רוצים להבין איך העם הפלסטיני נשאר עד היום ללא זכויות וללא מדינה. הם שואלים את עצמם אם המערב מתכוון באמת למה שהוא אומר על שוויון, כבוד, וצדק אוניברסלי.

כן, ידידיי, עלי לדבר, אינני יכול לשמור על שתיקה.

העם הפלסטיני עבר כבר שישים שנות נישול, וארבעים שנות כיבוש,  ותהליך השלום עדיין דורך במקום, והעניין בכללותו יוצר משקעים מרים של אכזבה וייאוש בקרב כל הצדדים. הגיע הזמן למצוא מורשת חדשה ושונה, מורשת שיש להתחיל מייד בהנחלתה, כדי שתכניס אווירה חיובית ליחסים האמריקאים-המזרח תיכוניים, מורשת שתחזיר חיוך של תקווה לאנשים באזורנו, בארצכם, ובכל העולם.  אין דבר שיגשים זאת ביעילות רבה יותר, ואין דבר שיביע את החזון האמריקאי המוסרי באופן ברור יותר, ואין דבר לא שיצליח להגיע לנוער של העולם וללמד אותו באופן ישיר, יותר מאשר ההובלה שלכם את תהליך השלום, שלום כזה שישיג תוצאות לא בשנה הבאה, ולא בחמש השנים הבאות, אלא בשנה הנוכחית.

השאלה כאן היא איך ניתן להשיג זאת? התשובה טמונה, ללא ספק,  בפתרון שלא יכפה על ידי אחד הצדדים.  את השלום בר-הקיימא ניתן לבנות רק באמצעות הבנה הדדית, הסכמה, והסדרים.

השלום גם מתחיל מגבורה וחזון. על כולנו לקחת סיכונים למען השלום.

מדינות ערב כבר הכירו בעובדה זו בשנת 2007, כשאימצנו פה אחד את יזמת השלום הערבית. היוזמה סללה דרך לשני הצדדים, להגשמת הרצונות והצרכים של האנשים: חוזה שלום כולל עם ישראל, יחסים נורמאליים  עם כל מדינות ערב, ערבויות ביטחוניות מלאות לכל מדינות האזור, ובתוכן ישראל, וחשוב מכך, סיום הסכסוך, החלום אותו שואף להגשים כל ישראלי, מאז הקמתה של מדינת ישראל. תמורת כל זאת, יש להגיע להסדר שיפתור את בעיית הפליטים, לנסיגה ישראלית מהשטחים הערביים שנכבשו בשנת 1967...והקמת מדינה פלסטינית עצמאית, ריבונית, ובת-קיימא.

המחויבות שלקחנו על עצמנו באימוץ יוזמת השלום הערבית, היא מחויבות אמיתית. מדינות ערב מעורבות במאמצים להשכנת שלום הוגן, צודק, וכולל, הוד מלכותו המלך עבדאללה בן עבד אלעזיז, מלך הממלכה הערבית הסעודית, הוא אשר העלה את היוזמה, אשר עליה הוסכם בשנת 2002. הוא ממשיך היום לגייס את תמיכת העולם ליוזמה זו, אשר החלה לתפוס תאוצה במדינות האסלאמיות, ומחוץ לעולם הערבי.

לפני עשרה ימים התכנסו שרי החוץ של המדינות האסלאמיות המרכזיות באסלאם אבאד, כדי להדגיש לפלסטינים ולישראלים שהם לא לבדם בזירה, ושהם, שרי החוץ האסלאמיים, תומכים במאמצי השכנת השלום ובנייתו.

המטרה היא להשכין שלום כזה שכל הצדדים יצאו ממנו נשכרים, ושיתבסס על בטחון ומתן הזדמנויות לכולם.

על השלום להיות כזה שבו הצעירים הפלסטיניים ייהנו מחופש, ושיאפשר להם להתרכז בבניית עתיד שיתבסס על קידמה ושגשוג.

על השלום להיות כזה שבו יהיה לישראל מקום ביחסי השכנות שבין המדינות: שכנות שמתחילה באוקיינוס האטלנטי, ממשיכה לדרום הים התיכון, ומגיעה עד חופי האוקיינוס ההודי.

על השלום להיות כזה שיאפשר לאזור כולו להביט לעבר העתיד בשקיקה ובתקווה...ולהשקיע את משאביו במטרה להשיג צמיחה פרודוקטיבית, וקיום שותפויות חוצות גבול, כדי לקדם את הפיתוח, ליצור הזדמנויות, ולחפש פתרונות לאתגרים המשותפים.

מטרה זו היא חזוננו, והיא ניתנת להגשמה, ידידיי, וההיסטוריה מוכיחה שאלו שחיו כאויבים במשך תקופה ארוכה, יתכן ויהיו מסוגלים לבנות יחסים חדשים, שיתבססו על שלום ושיתוף פעולה. התשתית להסדר סופי וכולל כבר קיימת למעשה.  בטאבה, וגם בהסכמי ג'נבה, הצדדים הנוגעים בדבר התוו את מסגרת הפתרון ואת הפרמטרים שלו.

אך לשם כך אנו זקוקים לסיוע ושיתוף פעולה מצד כל הגורמים , כדי לנווט את הגה הספינה. על כן, אין מנוס מהתגייסות הקהילייה הבין לאומית, ובמיוחד ארצות הברית, לקידום התהליך כדי להשיג תוצאות מעשיות וקונקרטיות.

ומעל לכל, עלינו להפוך את התהליך לכזה שישרת את מטרותינו, ועלינו להגיע להסכמה על פתרון הסכסוך.

גברתי היושבת ראש, אדוני סגן הנשיא, חברי קונגרס נכבדים,

האחריות שלכם היום היא עצומה. והיכולת שלכם לסייע לפלסטינים לישראלים להגיע לשלום, היא חסרת תקדים. זאת, כיוון שתושבי המזרח התיכון עדיין רואים בארצות הברית מפתח לשלום....והיא הארץ היחידה שמסוגלת לקרב בין שני הצדדים, להטיל עליהם את האחריות , ולהפוך את הפתרון הצודק למציאות קיימת.

בכל פעם שבה האמריקאים היו מעורבים באופן פעיל בתהליך, הדבר הביא להתקדמות לכיוון של שלום.  בקמפ דיויד, מדריד, ובווי ריבר. וכמעט כל הישג נוסף היה תוצאה של הנחישות האמריקאית לסייע לצדדים להצליח.

בשם כל אלו ששואפים להשכין שלום, ומשקיעים את מרב המאמצים למען הגשמת מטרה זו בחלק זה של העולם, אני פונה ומבקש מכם ליטול שנית את ההובלה. אנו פונים אליכם שתצטרפו אלינו למאמץ היסטורי המבוסס על אומץ לב וחזון, ופונים אליכם שתענו לקריאתנו, ותכבדו את זכרם של המלך אלחוסיין ויצחק רבין...ושתסייעו להגשים את שאיפת הפלסטינים והישראלים, לחיות בשלום בימינו אנו.

הרשו לי להדגיש כאן שירדן מחויבת למלא תפקיד חיובי בתהליך השלום, והמחויבות הזאת היא חלק ממחויבות רחבה יותר שלנו לדו-קיום וקידמה בעולם. ארצנו היא ארץ אסלאמית בעלת היסטוריה מפוארת של רבגוניות, מתינות, וכבוד הדדי.

הרשו לי להביע את תודתי לקונגרס ולממשל על התמיכה שלו בקדמה ובפיתוח של ירדן. אני מעריך מעומק ליבי את השותפות הקיימת בין שני העמים שלנו, ואת תרומתם של אמריקאים כה רבים לעתיד ארצנו.

ידידיי,  הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט תיאר את עקרונות מדיניות החוץ האמריקאית בכך שהדגיש את החשיבות של כיבוד מלא של זכויות כל המדינות, הגדולות, והקטנות. הוא גם התחייב לתמיכה אמריקאית בארבע החירויות:  החופש מפחד...החופש ממחסור...חופש הביטוי....וחופש הדת בכל מקום בעולם.

רוזוולט נשא את נאומו זה, על ארבע החירויות, כאן, בפני הקונגרס. וזה מתאים ביותר, כי כאן, בבית העם, הקולות של אמריקה וערכיה הפכו את התקווה למציאות ממשית עבור אנשים כה רבים.

והיום, תושבי המזרח התיכון משחרים לארבע החירויות הללו, והיום תושבי המזרח התיכון מחפשים תקווה חדשה: תקווה לעתיד שיתבסס על שגשוג ושלום. היינו כבר עדים לסכנה ולהרס שגורמים האלימות, השנאה והעושק.

אך היינו עדים גם למה שאנשים מסוגלים להשיג כשמוענק להם הכוח לכך, כשהם פורצים גדרות, וכשהם מחויבים לעתידם.  יודעים אנו שהמזרח התיכון יכול להיות החלוץ ביצירת הזדמנויות חדשות לאזורנו, ולעולם כולו. אנו מצפים מכם למלא תפקיד היסטורי. 11 נשיאים אמריקנים ו-30 קונגרסים אמריקאים כבר התמודדו עם המשבר המתמשך הזה.

בואו נאמר יחדיו - לא למען דורות העתיד אלא למען הדור של היום - לא עוד!

הבה נאמר יחדיו: בואו נמצא פתרון! הבה נאמר יחדיו: כן, אנו נגשים זאת!

לפיכך, אין להרשות מצב שבו אב פלסטיני לא יהיה מסוגל להאכיל את בני משפחתו ולבנות את עתידם של בניו ובנותיו. אין להרשות מצב שבו אם ישראלית תחשוש כאשר ילדה עולה על אוטובוס. ואין להרשות מצב שבו צומח דור נוסף המאמין שהאלימות והסכסוך הם דרך החיים.

וכפי שאמר רוזוולט: "סופו של הצדק וטוהר המידות לנצח,והוא אכן ינצח."

אך הוא ידע שהדבר תלוי במידה שבה תתגייסנה המדינות הנושאות באחריות, לשמירה על הצדק מפני העוולות הנעשות.

זהו האתגר אשר עומד גם בפנינו. אל לנו להשאיר לדור הבא את ההתמודדות עם האתגר הזה.

לפני שלוש עשרה שנה, אבי ניצב כאן כדי לדבר על תקוותו לשלום. והיום אנו מדברים על תקווה שבידינו להגשימה.

ומכיוון שהנושא אינו סובל דיחוי נוסף, הגעתי לכאן היום והנני ניצב בפניכם ופונה אליכם. עלינו לפעול יחדיו להשבת פלסטין, ארץ השקועה בייאוש, ללא שביב תקווה. עלינו לפעול יחדיו כדי להשיב את השלום,התקווה, והסיכויים, לעם הפלסטיני.  מעשה זה יהווה את תחילתו של תהליך בניית השלום, לא רק ברחבי האזור, אלא בעולם כולו.

לכמה שפיכות דמים ומוות עוד נהיה עדים, ואיזה מחיר עוד נמשיך לשלם כדי לפתור את המצב החמור הזה?  אומר כאן:  לא עוד שפיכות דמים, ולא עוד מוות חסר טעם.  הנער הצעיר שהולך לבית הספר עם אחיו בפלסטין...תנו לו לחיות בשלום.

 האם שמביטה בדאגה בילדיה כשהם עולים לאוטובוסים בישראל.....תנו לה לחיות בשלום. 

האב בלבנון, שעובד קשה כדי לספק חינוך לילדיו...תנו לו לחיות בשלום.

הנערה הצעירה שנולדה בעירק, ועיניה מלאות פליאה...תנו לה לחיות בשלום.

המשפחה, שסועדת יחדיו את ארוחת הערב, באסיה, באפריקה, באמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, אירופה, אוסטרליה, ובמזרח התיכון....תנו לה לחיות בשלום.

היום, ידידיי, עלינו לדבר, אל לנו לשתוק.

בפעם הבאה בה יגיע ירדני או פלסטיני או ישראלי לדבר בפניכם, תנו לו הזדמנות לומר לכם: תודה לכם על העזרה שהושטתם כדי להפוך את השלום לעובדה ומציאות קיימת.

שלום עליכם

אני מודה לכם מקרב לב